החלטה בתיק ת"א 7308/05

1.         כתב התביעה המקורי, בסדר דין מקוצר, הוגש לבית משפט השלום בראשון לציון. בתביעה עותרים התובעים להשבת סך של 141,299 ש"ח ששילמו לנתבעת. בכתב התביעה נטען, כי התובעים רכשו מהנתבעת זכויות במקרקעין ביישוב סלעית, המצוי בתחום המועצה האזורית שומרון. הנתבעת היא מי שעסקה בהקמת שכונת המגורים אשר בה היה אמור להיות מוקם ביתם של התובעים וקיבלה מהתובעים סכומי כסף שונים בגדרו של ההסכם ביניהם. על פי הנטען, הנתבעת הפרה את ההסכם בין הצדדים ונהגה בחוסר תום לב. לפיכך נטען כי הנתבעת חייבת בהשבת הסכומים ששולמו על ידי התובעים.

2.         הנתבעת הגישה לבית משפט השלום בראשון לציון בקשת רשות להתגונן (בש"א 3814/05). בבקשה זו נטען, בין היתר, כי בית המשפט אליו הוגשה התובענה אינו מוסמך לדון בה, הן מבחינת הסמכות המקומית והן מבחינת הסמכות העניינית. לענין הסמכות העניינית נטען, שהתובענה עוסקת "בביטול זכויות בעלות ו/או חכירה לדורות של הזכויות במגרש ובהשבת כספים הנובעים מהביטול".

3.         ביום 28.7.05 הוגשה לבית משפט השלום בראשון לציון "בקשה בהסכמה" להעברת הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים. בבקשה נאמר, כי קיימת אי בהירות בכל הנוגע להשתייכותו של הישוב סלעית מבחינת הסמכות המקומית ולפיכך מוסכם על הצדדים כי תתקבל טענת הנתבעת לפיה תועבר התובענה לבית המשפט במחוז ירושלים. עוד נאמר בבקשה, לענין הסמכות העניינית, כי קיימת עמימות באשר לנושא זה וכי "עיקר הגנתה של הנתבעת היא שהיא מכרה מקרקעין, אך לא התחייבה על הפיתוח וההבחנה ברורה כהבחנה בין הקניית זכות במקרקעין לבין שירותי הבניה עליהם" (כך במקור, אם כי לא ברור מה הקשר בין עניין זה לבין סוגיית הסמכות). לפיכך, הסכימו התובעים לבקשת הנתבעת להעביר את התובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים.

רשמת בית משפט השלום בראשון לציון החליטה בבקשה הנ"ל "כמבוקש", מבלי שהוסיפה והתייחסה לסוגיית הסמכות העניינית.

4.         עם העברת התיק לטיפולי הוריתי לצדדים להיות מוכנים לטעון בנושא הסמכות העניינית, שכן, לכאורה, מדובר בתביעה כספית גרידא שאינה מצויה בתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי. עוד הפניתי את תשומת לב הצדדים לכך, כי הדיון הועבר לבית משפט זה בדרך של מתן תוקף להסכמת הצדדים ומבלי שבית משפט השלום בראשון לציון "מצא" כי התובענה אינה בסמכותו העניינית, כפי שהוא מחויב לעשות על פי הוראת סעיף 79(א) לחוק בתיק המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984, כך שיש אפשרות שלא חלה הוראת סעיף 79(ב) לחוק הנ"ל.

5.         ביום 20.9.06 הוגשה הודעת הנתבעת לפיה אין הנתבעת מתנגדת שהתיק יועבר לבית משפט השלום בירושלים. בא כוח הנתבעת מצא לנכון להפנות את תשומת לב בית המשפט לכך, כי: "מתקבלות החלטות בבתי המשפט השלום השונים לפיהן הסמכות העניינית לדיון בעניינים הדומים לתיק זה לביהמ"ש המחוזי והצד שהפסיד אף מחויב בהוצאות" (כך במקור).

היום הוגשה הודעת התובעים. מהודעה זו עולה, כי לבא-כוח התובעים לא ברור לחלוטין האם הנתבעת מסכימה שהסמכות היא לבית משפט השלום. מנוסח ההודעה ניתן להניח שבא-כוח התובעים לא היה מודע לעמדה שהביעה הנתבעת בהודעתה הנ"ל. לגופו של עניין, גם בא כוח התובעים מציין, כי הוא סבור, כפי שסבר מלכתחילה, שהסמכות מסורה לבית משפט השלום, שכן מדובר בתביעה חוזית, אשר שוויה מצוי בגדר תקרת הסמכות של בית משפט השלום. בא כוח התובעים מציין, כי בעבר הורה בית משפט השלום בפתח תקווה על העברת דיון בתובענה דומה לבית משפט מחוזי ואף חייב את התובע בהוצאות. עו"ד מדר הפנה להחלטה שניתנה בת"א 5539/04. עיון בהחלטה האמורה מעלה, כי מדובר בהעברה בהסכמה, מבלי שבית המשפט נימק את החלטתו, מה גם שלכאורה הסעדים שנתבעו שם היו אחרים (אכיפה) ואין ללמוד מהאמור שם לענייננו.

מכל מקום, עולה מהודעותיהם של הצדדים, כי למעשה קיימת הסכמה על כך שהסמכות העניינית בתובענה מסורה לבית המשפט השלום בירושלים וכי אין למי מהם טענה לפיה בית המשפט אינו מוסמך להעביר את הדיון בתובענה פעם נוספת.

6.         אכן, כאמור לעיל, בנושא הסמכות העניינית אין בית המשפט מחויב להסכמת הצדדים, כשם שהוא נדרש להעלות סוגיה זו מיוזמתו, אף אם הצדדים לא העלו אותה. אף במקרה של הסכמה, על בית המשפט לנמק באופן עצמאי, גם אם בקצרה, מדוע הוא מוצא שאין הוא מוסמך מבחינה עניינית. לפיכך, כאשר בית משפט השלום בראשון לציון הסתפק במתן תוקף להסכמת הצדדים בנושא הסמכות העניינית, ולא הוסיף דבר בסוגיה, אין לומר כי "מצא" שאינו מוסמך לדון בתובענה. ואכן, בנסיבות אלה אינני סבור כי חלה הוראת סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט ולפיכך אין מניעה להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך. כאמור, במקרה דנן בעלי הדין עצמם כלל לא טענו כי אין עוד מקום להעברה נוספת של ההליך.

7.         אמנם, מצער כי עדיין לא החל הדיון בתובענה שהוגשה ביום 13.3.05 וזאת מחמת ענייני סמכות. ואולם, מדובר במקרה שמלכתחילה לא היה צריך לעורר כל קושי בכל הנוגע לסמכות העניינית. התביעה היא תביעה כספית גרידא ואין כל דרך לראותה כתובענה המצויה בתחום סמכותו העניינית של בית משפט מחוזי. העובדה, כי ביסוד התובענה מצוי חוזה למכירת זכויות במקרקעין אינה צריכה לשנות, מה גם שעל פני הדברים אותן זכויות הן זכויות חוזיות גרידא, שכן אין מדובר בזכויות שנרשמו בפנקס המקרקעין, כאשר ערך המקרקעין בהם מדובר מצוי אף הוא בתחום סמכותו העניינית של בית משפט השלום. מבחינה זו, גם אם היה מדובר בתביעה להצהיר על ביטול ההסכם שבין הצדדים (וסעד כזה לא התבקש במפורש), התובענה אמורה היתה להיות נדונה בבית משפט השלום (ראו החלטתו של כב' השופט אוקון בת"א (מחוזי-י-ם) 4089/02 מליח נ' מזרחי, וכן פסק הדין בת"א (מחוזי-י-ם) 6196/04 והאסמכתאות שם).

התוצאה היא, שמכל בחינה שהיא, הסמכות העניינית לדון בתובענה מסורה לבית משפט שלום.

8.         כאמור, יש להצטער על גלגוליו המיותרים של הליך זה, שנבעו, במידה רבה, ממחשבתם המוטעית של באי-כח הצדדים על כי סוגיית הסמכות במקרה דנן אינה ברורה או עמומה ומעורפלת. אכן, אין זה רצוי שבעלי הדין יימצאו מטולטלים מבית משפט אחד למשנהו, אך כאשר לא קיימת שאלה אמיתית בענין הסמכות, כאשר עד כה לא נפסק בתיק זה במפורש מי הוא בית המשפט המוסמך וכשהצדדים אינם מתנגדים להעברה נוספת, סברתי שמן הראוי שהדיון בתובענה ייערך בבית המשפט המוסמך לדון בה, ענין שיש לו השלכה גם לגבי הליכי ערעור, אם יהיו כאלה, והערכאה שתדון בהם.

9.         לאחר שמצאתי שהתובענה אינה בסמכות בית המשפט המחוזי, מכיוון שאין מניעה להעביר את התובענה פעם נוספת, וגם לנוכח הסכמת הצדדים, אני מעביר את הדיון בתובענה לבית משפט השלום בירושלים.

הדיון הקבוע ליום 28.9.06 מבוטל.

בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים ותעביר התיק לבית משפט השלום בירושלים .

ניתנה היום, ג' בתשרי, תשס"ז (25 בספטמבר 2006), בהעדר הצדדים.